מיקוד במנהגי ירושלים

הקבורה

הקבורה היא מצווה מן התורה, והיא כבודו של הנפטר לכן ראוי שלא לעכבה אלא אם כן העיכוב עצמו הוא לכבודו של הנפטר, כגון הגעת קרובי משפחה מחו"ל וכד‘. בירושלים המנהג הוא לקבור ביום הפטירה ואפילו בלילה.אנשי החברה קדישא מטפלים בהכנת הקבר ובקבורה עצמה על פי המנהגים השונים. קרובי המשפחה ניצבים ליד הקבר ומתיחדים עם זכרו של הנפטר בשעת הקבורה. נוהגים לעזור בסוף הקבורה ע"י נתינת עפר על הקבר.(נוהגים שלא להעביר את המעדר מיד ליד אלא להניחו על הארץ בין אדם לאדם.) ניתן לאמר לאחר הקבורה מספר מילות פרידה מן הנפטר על הקבר הטרי.

אמירת קדיש

מנהג ירושלים לומר קדיש לפני הקבורה, כשעדיין הבנים במצב של אנינות. המשתתפים
בהלוויה מכסים את הקבר בעפר והמנהג שאין לקחת את המעדר מידי מי שכיסה לפניו,
אלא יניח בערמת העפר ואחר יטלנו מן הקרקע
יד המנהג בארץ ישראל שהבן אומר בהלוייה קדיש "יהא שלמא" עם החזן, או עם אחד מהקהל. אך אם אין שם אחד שיאמר עמהם קדיש, אפשר שהאונן יאמר קדיש בהלוייה. [וכמו שנתבאר לעיל בדין אונן]. וזהו דוקא כשהבן הולך אחר המת, והיינו אחר אמו, אבל אחרי אביו בלאו הכי מנהג ירושלים שאין הבן הולך אחר המטה, אלא אומר קדיש בפתח החצר אחר שמוציאים את המת מהבית, ואחר אמירת הפסוקים גדול העצה וכו‘, והוא רחום וכו‘. [ילקו"י אבלות מהדורת תשס"ד סימן י‘ סעיף יד עמוד רמד]

לווית הנפטר

מנהג ירושלים הוא שללוויית האבא לא הולכים, לא הבנים ולא הבנות, וגם לא הנכדים
והנכדות וכו’, וכך יש לנהוג בכל ארץ ישראל. לאחר ההתכנסות בבית הקברות חוזרים
הצאצאים לבית הנפטר על מנת להתחיל את השבעה. אם הלוויה יוצאת מהבית, הצאצאים
נשארים בבית.
כשהמלווים חוזרים מהקבורה, או כשנודע לבנים שנגמרה הקבורה עליהם להוריד נעלי
עור ולהתחיל דיני אבלות.
מנהג זה נתקן ע"פ הסוד ויסודו בהררי קודש, ויש לדעת שאם הצאצאים הולכים ללוויה
הדבר מזיק לאביהם. אדם הרוצה לשמור על הדין – לא ילך, גם אם חלק מהבנים הולכים.
וכן לא טוב שהצאצאים יקדימו וילכו לבית הקברות לפני המיטה.
במקרה שאין לבן שום ברירה והוא חייב ללכת ללוויה, לפחות לא ילך אחר המיטה אלא
יקדים וילך לבית הקברות לפני המיטה.
ז מנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, שאין הבנים והנכדים הולכים אחר מיטת אביהם הנפטר למנוחת עולמים, שיש צער גדול לנפטר כשבניו מלוים אותו, ואין לשנות ממנהג ירושלים. וגם הבנות והנכדות לא תלכנה אחר מיתת אביהן. [ובלאו הכי לפי דעת הזוהר הקדוש אין לנשים להכנס לבית הקברות, ובכל אופן צריך להקפיד מאוד שלא תהיה תערובת נשים וגברים בלויה]. והבנים יגיעו למקום טרם צאת המטה, וישארו שם בעת ההספדים ואמירת הקדיש, ואחר שהמטה נעלמה מן העין, מותר להם לעזוב את המקום. אולם ביתר ערי הארץ אין מקפידים כל כך בזה, וכן נוהגים בחוצה לארץ, שכל האבלים משתתפים בהלויה, ועל כן אין למחות בחזקה באלה שעלו מחוץ לארץ ומנהגם ללוות את האב הנפטר, ורוצים להחזיק במנהגם גם בירושלים. אבל אם יש בהם בני תורה ומוקירי רבנן, ראוי לתלמידי חכמים לדבר עמהם באמירה נעימה שלא לשנות מן המנהג שנעשה לטובת הנפטר, ואם לא יאבו שמוע הנח להם, והמוחה בידם בחזקה גורם לריב ומדנים. ובשאר ערי הארץ טוב לומר להם שינהגו בזה כמנהג ירושלים, שהבנים לא יצאו אחר מיטת אביהם כלל. וכל זה על האב, אבל נוהגים ללכת אחר מטת האם, אף לכתחילה, וכל שכן שהולכים אחר מטת שאר הקרובים, מלבד אחר האבא, והסבא. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד עז, ובמהדורת תשס"ד סי‘ י‘ עמו‘ רמ]

דיני הקריעה

מנהג הספרדים וכך מנהג ירושלים שקורעים בבית לאחר הקבורה, ולמנהג האשכנזים
נוהגים לקרוע לפני הקבורה בבית הקברות. קודם הקריעה מברך בקול (בשם ומלכות)
"ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם דיין האמת". כה מנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו, אף לספרדים, שלא לקרוע בחול המועד על מת, אלא על אב ואם בלבד, אבל על שאר קרובים קורעים רק במוצאי הרגל, כשמתחילים לנהוג שבעה ימי אבילות. אבל בכל יתר ערי הארץ יש להורות כדעת רוב הפוסקים ומרן שקבלנו הוראותיו לקרוע על כל הקרובים בחול המועד, אף על פי שאין אבילות במועד. וחייב תיכף להחליף הבגד הקרוע, שאין אבילות בפרהסיא בחול המועד. וכל זה למת שנקבר בחול המועד, שאז הוא שעת חימום וראוי לקרוע עליו, אבל אם מת ונקבר ביום טוב, על ידי גויים, אין לקרוע בחול המועד, וכל שכן ביום טוב, אלא קורע לאחר הרגל עם התחלת ימי האבילות, שלא הותרה קריעה בחול המועד, אלא כשהקבורה היתה בחול המועד, אבל כשהקבורה נעשית ביום טוב, הואיל ונדחית הקריעה יש לדחותה עד מוצאי הרגל. ומכל מקום הדבר ברור שיש לברך מיד ברכת "דיין האמת" בשם ומלכות, ביום המיתה, ואם לא בירך קודם הקבורה, יברך לאחר קבורה. ואם עבר יום הקבורה ולא בירך, אינו רשאי לברך בשעת הקריעה שקורע במוצאי הרגל, שפשוט שאין קשר ושייכות בברכה זו לקריעה. [ילקו"י אבלות מהדורת תשמ"ט עמוד סח, ובמהדורת תשס"ד סימן ט‘ סעיף כה עמ‘ רכו. יביע אומר ח"ד חיו"ד סימן כה, דף רצו: מאור ישראל חלק א‘ עמוד שי]

איסור הנחת תפילין ביום הראשון של האבלות

ביום הפטירה אסור לאבל להניח תפילין אף לאחר הקבורה שכבר אינו אונן, ומניח רק
ביום השני לאבלות אחר הנץ החמה. אם נפטר קרובו ביום אחד ונקבר ביום אחר – לא
יניח תפילין לא ביום הפטירה ולא ביום הקבורה (אף לאחר הקבורה), ולמנהג ירושלים
במקרה זה מניחים תפילין ביום הקבורה בצנעה ללא ברכה.

טקס הטהרה

אמירת הפסוקים הנוגעים לטקס הטהרה מונעת מן המתעסקים לדבר דברי חולין, כאשר המת מוטל לפניהם.
בזמן רחצת ראשו ושערותיו של הנפטר, המתעסקים מכסים את שאר הגוף כדי לשמור על כבודו. לבסוף מסרקים את שערו של המת, מנקים ומקצצים את ציפורניו ורוחצים אותו. מנהג ירושלים באשר לנפטרים גברים הוא לסיים טקס זה בטבילת הגוף במקווה טהרה, ולא ברחצה נוספת. לאחר הרחצה, מלבישים את הנפטר בבגדים מיוחדים הנקראים “תכריכים”, העשויים מבד לבן פשוט, והם כוללים מכנסיים, חולצה, כתונת, כובע ועוד. מעל לבגדים, נעטף הגוף בבד לבן גדול הקרוי “סובב”. נפטר גבר נעטף בדרך כלל לשעת הלוויה גם בטלית, וזו יכולה להיות טליתו האישית. הטלית מוסרת מן הגופה בזמן הקבורה ונשארת בידי המשפחה.

שאלות ותשובות

בשעת פטירה מה נוסח ברכת הקריעה ובאיזה הקשר מברכים אותה? בעת הקריעה מברכים "ברוך דיין האמת", ואפילו הוא אונן, כי זוהי ברכה על שמועה רעה,

קרא עוד »
בשעתכם הקשה, אתם לא לבד
שירותי חברה קדישא
הגדל פונט
ניגודיות